כשאהיה

כשאהיה בחופשת לידה אסדר את כל התמונות במחשב; כשתהיה קצת רגיעה בעבודה אקח יום חופש רק לתקתק בירוקרטיה, כמו למשל לפדות את דמי הפיטורין מהקבע (למען הגילוי הנאות – השתחררתי ב07') שעד כה בטח צנחו פלאים עד כדי כך שאני זאת שחייבת יתרה לתשלום לקרן ש"שמרה" לי על המרשרשים. אחרי "שאסגור את הבסטה" ואהיה בטוחה שזאת הלידה האחרונה שלי אעשה ניתוח לייזר להורדת המשקפים ואולי… עוד כמה תיקונים?!&# מינימליסטיים-הכרחיים, כשיהיה לנו רגע נשב ברוגע ונחשוב איך לטפל בנושא. מתישהו, ממש מעבר לפינה אני רוצה ללמוד צרפתית, מעבר למילמולים של בונז'ור מאדם, קומו-סווה וכמובן-המרסי בוקו. ולמה לוקח לי חצי שנה לקבוע תור לספרית? והכי אהוב עלי: תופים, בבקשה… משבוע הבא אתחיל ללכת לחדר כושר (בדר"כ אני מגיעה ממש באורח פלא לחלק של רכישת מיטב מחלצות חדר הכושר, כולל נעלי ספורט חדישות בצבעי המרקרים, למקרה שארוץ בחושך, הרי, חשוב להיזהר בדרכים).

כבר שבוע שאני מושבתת. הגוף שלי חולה וגם אני. בהתחלה קצת התנגדתי, ניסיתי למתוח את הגבול, החלטתי, שזהו מחר הכל יהיה בסדר. מוצאת את עצמי (מובטלת) מבטלת כל ערב את הלוז של מחר ומתנצלת על חוסר היכולת לעמוד ביעדים, להגיע. האם נכון לחזור על רוטינת ההתנצלות כשזה לא בשליטתי? כל החשיבה החיובית והגישה הפיקודית, ביחס לאברי הגוף, הויטמין סי, מיץ הרימונים, מרק הפטרוזיליה, הדיקור הסיני והתהילים לא רקמו את המזור הנכסף. הנה אני, בין רופא לרופא (כל אחד מכדרר את הבעיה מהצ'ופציק של האצבע השמאלית לימנית, שהרי היא לא במסגרת תפקידו), מכדור כזה מהמשפחה הזאת לקרוב רחוק מהחמולה השכנה, להדמיה בתהודה מגנטית, פיזיותרפיה. במקביל, מקוננת בי התחושה (וזורה פיצפוצים של אימה ואפטיות) בטווח של מחלה נדירה והרסנית לסערה בכוס מים. העיקר לא לעשות על זה גוגל. לפחות אני לא מדבקת, כך, אני זוכה להרבה חיבוקים מהילדים.

על הספה עם השמיכה (שאגי לבן, כן מאוד פרקטית! לבן ועוד שאגי, בבית של ילדים אסמטיים. מבחינתי ניצחון של הרצון על המציאות) האהובה, לצד הטישו ומבחר תרופות, בקבוק מים, ספר שחיכה לי כל כך יפה על המדף, לפטופ (אולי אתחיל התמכרות חדשה לסדרה של נטפליקס!). העינים מטושטשות, כל רחש מקפיץ, חוסר יכולת להתרכז. מלאאאאאאא זמן נזרק בחלל, מתנפץ לו לעולם ה"לאיבוד" (המקום שכל המוצצים, חלקי הפאזלים והגרביים הבודדים נמצאים). כל המחשבות של "כשאהיה אז…" מציפות, לא נותנות מנוח. ואני בשלי, בין משימת בהייה בקיר ולבין התעפצויות חוזרות, מטוטלת של כאן ולא כאן. מנסה לשכנע (כביאטריקס קידו ב"קיל ביל" מודיעה -מצווה לבהונות רגליה להתחיל לנוע, אף-על-פי, לאחר התרדמת) אולי אעשה, ואולי, רק את זה. המחוג של השעון זז ולא זז. אני: כמה "כשאהיה" כבר יכולתי לתקתק, ובלשון בלאבוסטע רצינית: את כל הבית כבר הייתי מרימה ומורידה פעמיים, כולל פאנלים!! קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה.

*מחשבות שמהדהדות בי לאור הפוסט: מדוע המילה רגע ורגוע הם מאותו שורש? באופן אינסטינקטיבי אני חשה ניגודיות בין השניים כי רוגע מלמד על מצב שלם וארוך (מניחה שניתן לצאת ולהיכנס למצב) ורגע הוא חולף כהרף עין.  מצאתי כמה הסברים לא מספקים ברחבי הרשת, גם נתקלתי בדבריו של אבשלום קור, "באופן מילולי: כמה זמן נמשך רגע?". החלטתי להביאם כאן, כי הם מעניינים. לא בהכרח קשורים.

כשאהיה בריאה אמצא פואנטה לפוסט…

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s