פלסטר VS יש ילדים רעבים בסומליה

**הזהרת קלקלן (ספויילר) לסרט "פלא"**

כל הזמן אני דואגת,

צריך לעבוד איתם יותר על מספרים? ועל קריאה? ואולי ידע במכניקה בכלל? אוצר מילים? היכולת לתמלל רגשות ולייצר דיאלוג? לקפוץ בחבל? להיות בכושר כבר בגיל הזה? לשיר? לנגן בפסנתר ואולי בכינור? להיות טכניים עם הידיים? או בכלל לרכוש יכולות מחשב, כי זה העתיד, לא?

אתמול זה פגע בי. היישר לקישקע. בלי הכנה מקודמת.

ערב דייט מרגש עם האישלי! התחיל בלחץ הרגיל לתקתק ילדים, להספיק לצאת לפני שנירדם, נשנושים קלים וסרט, המסע לעולם אחר עם החזקת ידיים מרגשת כמובן ואפילו נרשמה ערנות יחסית. לא עניין של מה בכך. סיפורו של אוגי, שנולד עם פנים יוצאות דופן, המגיע לראשונה לכיתה ה' ונאלץ להתמודד עם מראה לא שגרתי בעולם שכולם רוצים להיות כמו כולם. אני עוצמת עיניים ומרגישה את נקודת הזמן הזאת, מריחה את הקולות הפנימיים, הפחד, המועקה, הרצון להיות נאהבת; הילדה השונה בסביבה, שמנסה כל כך להיות רגילה, בלתי מורגשת. נריץ בכמה שנים קדימה, לשלב – "הבנתי כי כבר גדלתי", שאני אחרת וזה מעולה, יש לי חסרונות משלי ויתרונות משלי, תפסתי בעלות על "מיוחדת". בהחלט לא הספל התה של כולם, וזה לגמרי בסדר.

נחזור לאוגי, החווה בריונות חסרת חמלה וראיה של מי שהוא, שנון-אינטליגנט-מקסים-ביישן. במקביל לאותם-אחרים מבזיקים לפנינו יחידים שלא מסתנוורים מהמוסכמות החברתיות ובוחרים לראות את אוגי, לתקשר עם האדם, ובהמשך להפוך לחבריו. מחקרים מראים שככל שישנם יותר אנשים בסיטואציה של מצוקה הם יטו לפזר אחריות בין הנוכחים ("diffusion of responsibility"), קרי- לעזור פחות כי יש יותר אנשים אחרים בעלי אפשרות לעזור.

אם אני צריכה לבחור בין ילדים ספורטאים/פרימה בלרינה/תלמידי חכמים/מצטייני מבחנים/דוברי חמש שפות/כותבי אפליקציות שנמכרו לגוגול/פרופסורים מעוטרי שבחים, אני אבחר בבקשה בילדה המתולתלת עם החיוך הביישן והעיניים הטובות שבחרה לשבת ליד אוגי בארוחת הצהרים. היא שגילתה עמוד שדרה, נלחמה בטאבו החברתי והכילה ויישמה את סולם הערכים שלה בהרף עין. אותו עולם שלם שהתנקז לשבריר שנייה של החלטיות. כמה החלטות מודעות ולא מודעות הילדים שלנו מקבלים על בסיס יום יומי. כמה מהן משקפות את הרצון שלהן על בסיס מי שהם במקביל למה שהם מאמינים שנכון. כמה מאותן הכרעות מתקבלות על הרצון להיות "נורמאלי". חשבתןם אי פעם על המילה הזאת, שהינה בעצם ממוצע של שני קיצונים?

הפחד להתבלט בחריגות הוא המושל. יהיה בסדר, "רק תהיי את", כמה פעמים שמעתי את המימרה הזאת, במצבים של לחץ ובעתה. מה זה בכלל אומר? שנים תהיתי. בני לבין עצמי תוך כדאי הנהון של הסכמה ובלבול פנימי.

מול הקשיים והחריגות של אוגי נוצצת אחותו הנורמלית בפשטותה, השגרתית, השקטה והאוהבת ללא תנאי, זאת שוויתרה במהלך הדרך על תשומת ליבם של הוריה, מתוך הבנה עמוקה ובוגרת של המצב הקשה שבו הם מצויים. לעומת המערבולת שאוגי חווה אין לויה, אחותו, אפשרות להילחם. מתוך ידיעה שזאת מלחמה אבודה מבחינתה. אך, למה הקושי של כל ילד וילד אינו נמדד בסובייקטיביות האישית שלו? ("תגמרי מהצלחת, יש ילדים רעבים בסומליה", איך ניתן להתגונן מול ההקבלות הנוראיות האלה? למה זה בכלל רלוונטי?).

בתור הורים לילד עם צרכים מיוחדים וילדים "רגילים" זה הכה בנו כגל בים שקט. הציב בפנינו מראה, לא תמיד מחמיאה, של כלכלת המשאב הכי חשוב שלנו כהורים, זמן. בהחלט יש לנו עוד הרבה עבודה פנימית, חיצונית ומעשית לעשות.

תם. ולא נשלם.

התמונה

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s